סטודיו לצילום

כשהתחלתי את דרכי המקצועית בארה”ב עבדתי בסטודיואים שהרגישו כמו חמישה כוכבים. הכי גדולים, עם כל האמניטיז שאתם רק יכולים לחלום עליהם. כבר אז ידעתי, שאין עוד מקום בעולם עם סטנדרט כל כך גבוה.

כשחזרתי לארץ שכרתי סטודיו קטן ביפו, שלא היה דומה בשום צורה למה שהייתי מורגל אליו. אני מדבר איתכם על עשר שנים אחורנית. בימים שהשאלה הראשונה שכל צלם היה נשאל הייתה – האם יש לך סטודיו. להחזיק סטודיו היה דבר הכרחי ובסיסי.

אחרי שהעסק שלי (ואני במקביל אליו) התפתח, היה לי רצון לשלב בין הצילומים שהכרתי מארה”ב, לבין מה שאפשרי בגבולות ישראל הקטנה. למען האמת, לא היה לי מושג איך לעשות את זה.

התחלתי לחפש סטודיואים אחרים. ואז אבא שלי הציע – בוא תראה איזה חלל יש אצלנו במפעל.

המפעל ואני

לפני חמישים שנים סבא שלי הקים מפעל לייצור תנורים בתוך בניין באזור התעשייה בחולון. מדובר על מבנה תעשייתי ישן, עם אופי וצבעים שנשמרו עם השנים. במרוצת הזמן את מפעל התנורים החליף מפעל לדודי שמש, וגם לאבא שלי הייתה חברת מחשבים במבנה.

כילד הייתי מגיע למפעל של סבא שלי, וכנער הגעתי לעבוד בחברת המחשבים. מרכיב אותם עבור הלקוחות באופן ידני כמו לגו.

Studio Tal Givony
אוסף פריטים שיוצרו במפעל של סבא בכניסה לסטודיו

?מי צריך קלסר בן 40

אבא שלי ואנוכי פתחנו את דלת הברזל של אותו “חלל” מיועד. מצאנו את עצמנו בתוך בית קברות חשוך לקלסרים בני ארבעים שנים. במקום לא היה חשמל. כמובן שגם לא היו מזגנים. רוצים לדעת מה כן היה שם? אבק! שכבות על גבי שכבות של אבק. “עזוב אותך”, אבא שלי הניף יד בביטול והסתובב לכיוון היציאה. אבל אני חייכתי את החיוך הזה שאומר, יש פה הזדמנות.

December, 2010

בשלב הבא התייעצתי עם הרבה אנשים. כי הטרידה אותי העובדה שהמיקום של הסטודיו בחולון ולא בתל-אביב. רוב האנשים הזהירו אותי שלא לצאת מהעיר הגדולה. אבל זה לא היה נראה לי הגיוני שאנשים לא ירצו לנסוע מרחק נסיעה כל כך קצר בשביל להגיע לסטודיו גדול ומפנק.

והחלטתי ללכת על זה

באותה התקופה העסקתי אסיסטנט שעזר לי עם ההקמה של הסטודיו. עיצבנו אותו בסגנון תעשייתי. עם רהיטים שאספנו מכל מיני שווקי פשפשים, תאורה מתאימה לכל סט צילומים, תפאורות, רקעים ומה לא. והוא כל כך גדול שכבר נכנסו אליו (לפני הקורונה) כמה קבוצות כדורגל בבת אחת!

כל מי שנכנס לסטודיו, אומר עליו משהו. אבל אני חושב שהדבר שאני הכי גאה בו, הוא שאפשר להרגיש את ההיסטוריה של המקום. זה מתחיל מהכניסה לבניין, עובר דרך המסדרונות הצרים והארוכים ועד הכניסה לסטודיו עצמו. פה, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, הצלחתי להביא את אמריקה עד לחולון ולייצר חוויה נפלאה למצולמים שלי.

יאללה, מתי אתם באים לבקר?