Studio Tal Givony

סטודיו לצילום

כשהתחלתי את דרכי המקצועית בארה”ב עבדתי בסטודיואים שהרגישו כמו חמישה כוכבים. הכי גדולים, עם כל האמניטיז שאתם רק יכולים לחלום עליהם. כבר אז ידעתי, שאין עוד מקום בעולם עם סטנדרט כל כך גבוה.

כשחזרתי לארץ שכרתי סטודיו קטן ביפו, שלא היה דומה בשום צורה למה שהייתי מורגל אליו. אני מדבר איתכם על עשר שנים אחורנית. בימים שהשאלה הראשונה שכל צלם היה נשאל הייתה – האם יש לך סטודיו. להחזיק סטודיו היה דבר הכרחי ובסיסי.

אחרי שהעסק שלי (ואני במקביל אליו) התפתח, היה לי רצון לשלב בין הצילומים שהכרתי מארה”ב, לבין מה שאפשרי בגבולות ישראל הקטנה. למען האמת, לא היה לי מושג איך לעשות את זה.

התחלתי לחפש סטודיואים אחרים. ואז אבא שלי הציע – בוא תראה איזה חלל יש אצלנו במפעל.

המפעל ואני

לפני חמישים שנים סבא שלי הקים מפעל לייצור תנורים בתוך בניין באזור התעשייה בחולון. מדובר על מבנה תעשייתי ישן, עם אופי וצבעים שנשמרו עם השנים. במרוצת הזמן את מפעל התנורים החליף מפעל לדודי שמש, וגם לאבא שלי הייתה חברת מחשבים במבנה.

כילד הייתי מגיע למפעל של סבא שלי, וכנער הגעתי לעבוד בחברת המחשבים. מרכיב אותם עבור הלקוחות באופן ידני כמו לגו.

Studio Tal Givony
אוסף פריטים שיוצרו במפעל של סבא בכניסה לסטודיו

?מי צריך קלסר בן 40

אבא שלי ואנוכי פתחנו את דלת הברזל של אותו “חלל” מיועד. מצאנו את עצמנו בתוך בית קברות חשוך לקלסרים בני ארבעים שנים. במקום לא היה חשמל. כמובן שגם לא היו מזגנים. רוצים לדעת מה כן היה שם? אבק! שכבות על גבי שכבות של אבק. “עזוב אותך”, אבא שלי הניף יד בביטול והסתובב לכיוון היציאה. אבל אני חייכתי את החיוך הזה שאומר, יש פה הזדמנות.

December, 2010

בשלב הבא התייעצתי עם הרבה אנשים. כי הטרידה אותי העובדה שהמיקום של הסטודיו בחולון ולא בתל-אביב. רוב האנשים הזהירו אותי שלא לצאת מהעיר הגדולה. אבל זה לא היה נראה לי הגיוני שאנשים לא ירצו לנסוע מרחק נסיעה כל כך קצר בשביל להגיע לסטודיו גדול ומפנק.

והחלטתי ללכת על זה

באותה התקופה העסקתי אסיסטנט שעזר לי עם ההקמה של הסטודיו. עיצבנו אותו בסגנון תעשייתי. עם רהיטים שאספנו מכל מיני שווקי פשפשים, תאורה מתאימה לכל סט צילומים, תפאורות, רקעים ומה לא. והוא כל כך גדול שכבר נכנסו אליו (לפני הקורונה) כמה קבוצות כדורגל בבת אחת!

כל מי שנכנס לסטודיו, אומר עליו משהו. אבל אני חושב שהדבר שאני הכי גאה בו, הוא שאפשר להרגיש את ההיסטוריה של המקום. זה מתחיל מהכניסה לבניין, עובר דרך המסדרונות הצרים והארוכים ועד הכניסה לסטודיו עצמו. פה, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, הצלחתי להביא את אמריקה עד לחולון ולייצר חוויה נפלאה למצולמים שלי.

יאללה, מתי אתם באים לבקר?

Arie Givony

And I get to call you Aba…

I thought that my first blog post should be something special, something that moves me. I think i want to write this blog as more of an emotional pressure valve for myself rather than just tell a day by day story. So I apologize in advance if i go too far : )

Couple of days ago i invited my father to my studio. I wanted to do a portrait of him. I was extremely nervous and i can’t put my finger on why i was so nervous. perhaps its because he is truly one of the greatest men i know or heard about. no joke, ask anyone who knows him or even just met him for a brief moment and they will concur. it is  just enough to look at the wrinkles around his eyes to understand who this person is.

Anyways, i woke up early that morning and went to their apartment that is about 5 minutes walk from where i live. he wasn’t there. he went for his daily morning walk on the beach. so i sat with my mom and had breakfast while she was making him a sandwich to take to the office with him.
when he finally got back i chose some clothes for him that i thought best represent him and went to the studio to prepare for his arrival.

I had a vision in my mind. i wanted to shoot him as this strong powerful person. my brain instantly pulled a Helmut Newton image from its archives. the with Margarette Thatcher one.

When he got to the studio he looked very calm. i asked him if he was nervous and he said no. he really wasn’t, i was. it was as if standing in front of me and my camera was normal for him. i could only admire him for the way he handled the intimacy. it is usually the photographer’s job to take the awkwardness out of the room but in his case it was he who did that.

from the first moment he let me do with him anything i wanted. i tried to sit him down, stand him up, gave directions and couldn’t find what i was looking for.

Of course, the reference of Margarette Thatcher in my head was so wrong for him i cant even start to measure the distance between the two. she is cold, serious, intimidating. a distant loner. he is loving, warm. a family man, a giver who can’t stand not constantly being surrounded by his friends, purring them a drink and caressing them with his smile.

i finally let him be and he gave me this…..

 

Arie_Givony